<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ו</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שנצטוינו לשרוף קדשים שנטמאו, שנאמר [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. משרשי המצוה מה שכתבנו בנותר סמוך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שקלים פ"ח מ"ו] שאם נטמאו בפנים שורפין אותן בפנים, נטמאו מבחוץ שורפין אותן בחוץ, ובין שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה שורפין אותן. ונותר של קדשים קלים שורפין אותן הבעלים בבתיהן, וכל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח. והעניין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח לפי שהן באזהרת ועצם לא תשברו בו [שמות י"ב], תשאר מהם ברוב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכולן שיהיו טעונין שריפה. ואילו הן הנשרפין, בשר קדש שנטמא או נותר או קרבן שנפסל, וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא אחר שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם, ודבר שאין דרכו להשרף כגון משקין של ערלה וכלאי הכרם הרי אלו ישפכו. ואגב גררא נכתוב הנקברין, ואלו הן, קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית, וקדשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר, ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. ונוהגת שריפת הקדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים. כיצד, הקדשים שטעונין שריפה במקדש שריפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר כגון קדשים קלים הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו ביטל עשה זה.
